התנהגויות אכילה הן למעשה מכלול דפוסי החשיבה, האמונות, התגובות והפעולות שלנו בנוגע לאוכל ולאכילה. בשנים האחרונות אנו עדים למגמה הולכת וגוברת של שינוי מהותי בשיח הציבורי שסביב אוכל ואכילה, דיאטות, רזון והשמנה, משקל וכ"ו. לצד מחקרים הגורסים כי השמנה מסוכנת לבריאות, מתפרסמים מחקרים הסותרים טענה זו; בצד אינסוף תכניות הרזיה העוסקות בשכנוע כי רזה=מאושר, מתפרסמים נתונים מדאיגים על הפרעות אכילה בקרב ילדים, בני נוער ומבוגרים המנסים להגיע לאידיאל ונשאבים לתוך מערבולת הדיאטות; בצד הצורך הקיומי לאכול ולקיים את הגוף באופן שיקבל את כל מה שהוא זקוק לו כדי להישאר בריא, מתקיים מארג היסטורי סבוך של יחסים בין האדם המערבי לבין האוכל. יחסים של משיכה ודחייה, של רצון ופחד, של מודעות ואטימות, של שעבוד ושאיפה לחופש; בצד תעשייה משגשגת של דיאטות, תרופות ופרסומות, מתפתחת תפיסה חדשה, תפיסה השואפת לשנות את התנהגויות האכילה המערביות שמעודדות מגבלות, איסורים וחוקים המולידים אנשים רעבים וחולים העוסקים עיסוק כפייתי ברצון להיות רזים.
זו תפיסה שהתפתחה על רקע כשלון הדיאטות והרזון, ועל רקע פרדיגמת הדיאטה השלטת.
מידע כללי
לליקויים בהתנהגויות אכילה שתי תפיסות עיקריות: התפיסה השמה את ההפרעה, החולי במרכז (המודל הפתוגני); והתפיסה השמה את הבריאות במרכז (המודל הסלוטוגני).
התפיסה הראשונה, הביו-רפואית, מתייחסת לליקוי כאל הפרעה מכנית שיש לטפל בה. כל תפיסות הדיאטות נשענות על מודל זה, ומניחות שהפחתת המשקל תפתור את הליקוי מעצם הסרת גורם הסיכון לכאורה, ותשפר את המצב הבריאותי והנפשי. אלא שתפיסה זו גם מייצרת שפה חדשה, שפת הדיאטה, הכוללת שליטה, הפחדה, מגבלות ואיסורים ההופכים את כל השפה הטבעית, שפת האכילה, למופרעת.
אנשים הנכנסים לתוך מעגל הדיאטות, ברוב המקרים מתמודדים עם דימוי עצמי נמוך ועם עלייה מתמדת במשקל, שכן דיאטה כשלעצמה לא יכולה לפתור ליקוי בהתנהגות אכילה, ממש כשם שהלקאות תלמידים בחדר מעולם לא יצרו תלמידים טובים יותר, מאושרים יותר או בטוחים יותר בעצמם. אנשים השבויים במעגל הדיאטה מודים כי בכל פעם שהם מתחילים דיאטה, הם מתחילים לחשוב ולהתעסק באוכל ובאכילה במינונים גבוהים הרבה יותר מהרגיל. אך טבעי הוא, אם חושבים על המשפט "מים גנובים ימתקו". הימנעות, כל הימנעות, הופכת את האובייקט ממנו אנו נמנעים, לאטרקטיבי הרבה יותר ואותנו לחלשים יותר מולו. ככל שהתהליך הזה ממשיך, אנו מקבעים תפיסה שלמה של עצמנו, שבאה לידי ביטוי גם בתחומים אחרים בחיינו.
התפיסה השנייה, התפיסה מקדמת הבריאות, מניחה כי האדם הוא יישות הוליסטית, שלמה, שכל ליקוי באחת המערכות שלה משפיע על מערכות אחרות, ולכן דורש התייחסות לכלל המערכות. המוטיבציה הטיפולית על פי תפיסה זו, היא קידום תחושת הבריאות הקיימת בתוך האדם, מתוך האדם עצמו, באמצעות הכלים העומדים לרשותו, החוזקות שלו, העוצמות שלו והיכולת שיש לו לרפא את עצמו.
תפיסה טיפולית זו – (Health at Every Size – HAES), צוברת תאוצה בעולם, ואיתה ההבנה כי ההתמקדות במשקל ככלי טיפולי, רק מעצימה את הבעיה. תפיסה טיפולית זו פועלת מתוך התמקדות באורח חיים מאוזן ובריא, הכולל אכילה מענגת ופעילות גופנית סדירה. היא פועלת מתוך רכישת שפה חדשה, "שפת האכילה האינטואיטיבית".
הטיפול מתמקד באדם ולא במשקלו או בהשמנה שלו. הוא מנותק מהמסרים החברתיים המהווים חלק מתעשיית הרזון והדיאטות, ופועל מתוך כוונה לעבד ולטפל באלה שהוטמעו באדם וניהלו אותו ואת התנהגויות האכילה שלו. במובן זה, קבלה (Acceptance) היא חלק בלתי נפרד מהתהליך הטיפולי – קבלה עצמית ללא שיפוט או ביקורת, קבלה מתוך הבנה שאני טוב כמו שאני, שכל הניסיונות להשתנות נובעים מתוך תפיסה מעוותת שלי את עצמי. תהליך זה הוא חלק מתהליך טיפולי כולל שנקרא קשיבות (Mindfulness).
